הטכנולוגיות החדשניות שהתעשייה מאמצת הן אלו שמאמצות חברות הנוקטות באסטרטגיית Technology leader .
אותן חברות שחרטו על דגלן להקדים את המתחרים לא בעלותו של מוצר או שירות מסוים – אלא בחדשנות הטכנולוגית שלו, באיכותו, עמידותו, רמת הפונקציונליות שלו, חווית המשתמש והתאמתו לצרכיו של המשתמש הספציפי העושה בו שימוש.
אפילו חברות טכנולוגיות השולטות בשוק כבר אינן שמות מבטחן בחשיבה של “אם אף אחד לא יכול לעשות זה, למה שאני אעשה את זה..”, דווקא הפחד מבחור סיני שיכבוש את השוק, הוא שמניע את הטובות שבחברות.
ככל שהמוצר מורכב יותר והופך למערכת של מוצרים, יש ציפייה שהשיפור והחדשנות הטכנולוגית בו יכלול מספר רב של שיפורים במרכיבים שונים והמורכבות באימוץ הטכנולוגיה אינו רק בשיפור פונקציונלי זה או אחר (למשל עמידות למים, גמישות, דוחה חיידקים וכדומה) אלא היכולת ליצור אינטגרציה במוצר עצמו שכולל את כלל המרכיבים יחד בצורה הרמונית. בעולם גלובלי ותחרותי הלחץ להיות “מוביל טכנולוגי” הוא זה שמוביל את החברה לבצע פיתוח טכנולוגי מקבילי בכמה תחומים, לעקוב אחר ההתפתחויות בתחום וגם לרכוש טכנולוגיות מהאקדמיה וחברות סטרטאפים מתוך המחשבה שאם יש מישהו שיכול לעשות את זה אז אני אקנה אותו.
לעקוב אחר ההתפתחות בכל כך הרבה תחומים עולה הרבה כסף אבל במקביל מתקיים לחץ לצאת מוקדם ככל האפשר עם הגרסה הבאה של המוצר תוך כדי פשרות טכנולוגיות על מנת להבטיח את עמידות המוצר. כל כך הרבה פעילות נדרשת, הרבה שחקנים מפתחים במקביל עבור אותה מטרה טכנולוגיות שונות או אפילו את אותה טכנולוגיה, הרבה שנות אדם מנותבות בסופו של יום “לפח” הרבה כסף “מבוזבז” שלא למטרה הנכונה.
גם במצב שהחברה נופלת – עדיין הכלכלה נהנית, הידע נשאר במוחם הקודח של היזמים הישראלים ומולידים הרבה סטרטאפים חדשים שלמדו את הלקח…