כיפת הברזל של הכלכלה הישראלית

ההייטק הישראלי בהקבלה ל”כיפת ברזל”

“כיפת ברזל” היא אכן Game Changer בכל הקשור למשל להגנה על עוטף עזה מירי רקטות מהרצועה. אבל מערכת מעולה זאת היא מרכיב אחד מתוך כמה מרכיבים בתפיסת ההגנה האווירית של ישראל מאיומי טילים. היא משתלבת יחד עם מערכות נוספות שנותנות מענה לאיומים מסוגים אחרים ומזירות אחרות כגון מערכת ה”חץ”, מערכת “קלע דוד” ומערכות נוספות שבחלקן לא מוכר לציבור. מערכת הביטחון ניתחה את מכלול האיומים האוויריים על ישראל והשקיעה משאבים רבים בלפתח להם מענים. “כיפת ברזל” היא מענה לאיום ספציפי, שיכול להשתנות במהירות ולחייב שימוש במענים האחרים.

ומכאן לעניינינו – הכלכלה הישראלית צריכה יותר ממענה יחיד וספציפי שישמש לה מעטה הגנה ויתרום לה לפיתוח הכלכלי. תהיה זאת טעות להסתמך רק על המשך ההצלחה של שכבה ספציפית של חברות הייטק אשר מרוכזות כיום בעיקר בתחומי סייבר, פינטק ושירותי תוכנה שונים, להמשיך ולגרור אחריה את שאר המשק. במחשבה לטווח הארוך אנו צריכים לפתח ולטפח מגוון תחומים ויכולות להתמודדות עם איומים, ולנקוט בצעדים שלא רק יבטיחו את המשך ההצלחה של ההייטק אלא ימצו בצורה רחבה יותר את הפוטנציאל הגלום בו וישכללו את יכולותיו להמשיך ולשאת בנטל הצמיחה העיקרי של ישראל בשנים שיבואו וכסטרטאפ ניישן בכלל. 

עולה השאלה – מדוע לא לסמוך על ההייטק הישראלי שלא מפסיק להטיל “ביצי זהב”, להוליד “חדי-קרן” ולהצמיח מרכזי פיתוח של ענקיות רב-לאומיות; האם הוא תחת איום? ובכן – בהחלט. 

עיקר עיסוקו של ההייטק הישראלי

מבט בוחן על המגמות בהייטק בשנים האחרונות מגלה כי החלק הארי שלו מרוכז כיום בחברות התוכנה והשירותים, הרכב העובדים בענף מתבסס יותר ויותר על אנשי מו”פ, ומרכיב העובדים שאינם עובדי מו”פ בחברות אלו נמצא במגמת ירידה מזה שנים ארוכות. כמו כן, מרכזי הפיתוח הרב-לאומיים מתרחבים וממשיכים לפתות את הטובים ביותר להצטרף לשורותיהם, יוצרים תחרות על הטאלנט, ומלבים עלייה עקבית בעלויות הפיתוח. חמור מכך, היקף הקמת סטרטאפים חדשים נמצא מזה מספר שנים במגמת ירידה ומודל ה”סטארטאפ ניישן” לא רק שאינו מתאר עוד עובדתית את המציאות, אלא שהוא נלמד ומועתק במדינות רבות אשר מציבות בימים אלו תחרות ממשית מול ההייטק הישראלי.

כך למשל, דובר לא מעט על הצורך לתת מענה לביקוש הרב של עובדי מו”פ, למשל בסקטור השבבים, הסייבר או הבינה המלאכותית. “חשיבה לינארית” תביא למסקנה של צורך בהגדלת עתודות כוח האדם באמצעות פנייה לאוכלוסיות בהם טרם מוצה הפוטנציאל, והרחבת לימודי ליבה וטכנולוגיה כבר מגיל צעיר. 

תהיה זאת טעות להסתמך רק על המשך ההצלחה של שכבה ספציפית של חברות הייטק אשר מרוכזות כיום בעיקר בתחומי סייבר, פינטק ושירותי תוכנה שונים

מצד שני, ישנן דרכים נוספות אותן יש לשקול, דוגמה לכך היא גיוון והרחבת גבולות המושג הייטק באמצעות כניסה לתחומים חדשים שנכון להיום אינם מזוהים בצורה מובהקת עם הייטק, דוגמת תחומי הביולוגיה. המגמה של זליגת טכנולוגיות מעולם ההייטק, לתחומי הבריאות למשל, אינה חדשה. ניתן כיום לראות יותר ויותר טכנולוגיות דיגיטליות משתלבות בפתרונות טכנולוגיים בתחומים שהיו נחלתם הבלעדית של ביולוגים ואנשי מדעי החיים. כך למשל טכנולוגיות של בריאות דיגיטלית יודעות כיום לזהות באמצעות אלגוריתמיקה גידולים בצילומי רנטגן או לזהות זיהום בדרכי השתן ע”י צילום בסמאטרפון. אלו הן סנוניות בלבד למהפכה טכנולוגית שעתידה לשנות את פני הרפואה בשנים הקרובות ואשר רק הדמיון מגביל אותה.

במהפכה זאת גלום פוטנציאל אדיר לשלב כ 1500 בוגרי ביולוגיה הנפלטים בכל שנה מהאוניברסיטאות בישראל, שרק שליש מהם עובדים בתחום לימודיהם, גם זאת בשכר ממוצע הנמוך ב-20% עד 45% מהשכר הממוצע בתארים מקבילים. תמיכת הממשלה בהאצת פיתוח תעשייה שתדע להמציא פתרונות טכנולוגיים משולבי הנדסה וביולוגיה, תפתח פוטנציאל מידי לשילוב של 15,000 בוגרי ביולוגיה מ-10 השנים האחרונות “בענף ההייטק המורחב”, אלו יוכלו להיות מועסקים בתנאים דומים לתנאים בהם מועסקים עובדי ההייטק הקלאסי ולפתח יחד איתם מוצרים ייחודיים המשלבים מדע וטכנולוגיה עמוקה, יחד עם החוזקות הקיימות בישראל בתחומי ההייטק הקלאסי.

תרומת הממשלה לפיתוח תעשיית ההייטק בישראל

זווית נוספת שעשויה לתת מענה לאתגר הזה היא הובלת מאמץ ממשלתי מתואם, לא רק בהסתכלות טכנולוגית אלא בראייה רחבה יותר, לרבות בהיבטי מיסוי. זאת, כדי להפוך את ישראל לזירה בה לחברות כדאי לצמוח ולהתרחב. כך למשל עלינו לשנות את המיסוי בישראל כך שלחברות קטנות לא יהיה תמריץ לחפש רוכשים מחו”ל. התמריץ יפעל להשאיר בישראל את הקניין הרוחני שלהם ולהקים מטות ומערכים תומכים סביב מרכזי המו”פ שלהן. באופן זה, כשחברה ישראלית “נוטעת כאן מספר יתדות” – למשל התבססות על טאלנטים, מעגלי עיסוק נרחבים יותר מאשר גרעין אנשי המו”פ, או קווי ייצור מתוחכמים הדורשים קירבה בין הפיתוח לייצור – היא לא תמהר להזיז אותם מישראל, וזאת אף אם נרכשה ע”י חברה גדולה מחו”ל. 

ההייטק חשוב מדי לפיתוח הכלכלי ואסטרטגי מדי מכדי שלא ננהל את הסיכונים להם הוא חשוף ברמה הלאומית. הוא דורש מקובעי המדיניות לגבש תפיסה ותוכניות אופרטיביות שייתנו מענה הולם למגוון של תרחישים ואיומים. לחשיבה אסטרטגית כזאת נדרש מרווח לפעולה ורצוי לקיים אותה כשמצבנו הכלכלי יציב וההייטק פורח, לא כאשר האיומים מהם אנו חוששים יתממשו.