שבבים מיקרופלואידיים שמדמים רקמות אנושיות מאפשרים לערוך ניסויים רפואיים בדרכים שאי אפשר היה אפילו לדמיין עד לפני שנים מעטות. שני חוקרים ישראלים מובילים מדווחים מהחזית הישראלית הסוערת של תחום ה”איבר על שבב” העולמי
לפעמים מהלכים גדולים מתחילים ממש בקטן. “מיקרופלואידיקה (Microfluidics)”, מסביר פרופ’ דורון גרבר, “היא עולם שבו ממזערים תהליכים שלמים שנעשים במעבדה לתוך מכלים זעירים. בכימיה, בביולוגיה וכו’ התהליכים מתרחשים בסביבה נוזלית, ותנאי זה מתקיים גם כשמדובר במידות זעירות, ומכאן נגזר השם ‘מיקרופלואידיקה’.
‘מעבדה על שבב’ שמבוססת על מיקרופלואידיקה, מאפשרת לבצע בו זמנית הרבה מערכי ניסוי מסובכים ומורכבים, שמספקים תפוקת נתונים גבוהה, כגון סקירה של נתונים ביוכימיים, פיסיקליים ותאיים וכל זאת תוך חיסכון עצום בכמות הדגימות הנדרשת ובזמן הניסוי.
תעלות בגודל שערה
פרופ’ דורון גרבר הוא חוקר במרכז לננו-טכנולוגיה ובפקולטה למדעי החיים בבר אילן. “הרקע שלי הוא בביולוגיה”, הוא מספר. “אחרי דוקטורט שקשור לחלבונים ממברנליים החלטתי לעשות משהו יותר טכנולוגי. עשיתי דוקטורט אצל פרופ’ סטיב קוויק (Stephen Quake) בסטנפורד – חוקר שפתח בפניי תחום שלם של מיקרופלואידיקה מבוקרת. את הטכנולוגיה שבה אני משתמש המציא פרופ’ קוויק. מדובר בסוג חדש של מיקרופלואידיקה, שמאפשרת לבצע ניסויים מורכבים מאוד ולפתח יישומים בתחומי הביולוגיה, הכימיה והפיזיקה וזאת בזכות שימוש במפסקים גמישים המאפשרים בקרה מלאה על המתרחש בתוך השבב. מדובר בניהול חכם של נוזלים בכמויות של ננו-ליטרים בודדים.
“על מה הכל מבוסס? נניח שאנחנו רוצים לבצע אלף ניסויים במקביל. ראשית, אנו זקוקים לדוגמה מהחומר הנחקר – למשל, טיפת דם. בניסויים רגילים כמות הדגימות שזמינות לנו מוגבלת, בגלל שהן לקוחות מאדם בודד או מפני שהן יקרות מאוד.
“המיקרופלואידיקה מאפשרת לנו לבצע תהליכים מורכבים בכמויות מזעריות של דגימות. בואו נדמיין שהייתה לי כמות אינסופית של דם לבדיקה: הייתי לוקח אלף מבחנות ובכל מבחנה הייתי מנהל ניסוי אחד על דגימת דם בעזרת חומרים שונים בהתאם לפרמטר שאני רוצה לבדוק.
“במציאות אנחנו ממזערים את המערך הניסויי הזה כך שיש לנו 64 מיקרו-חללים במקום מבחנות ובכל חלל כזה נמצאת רק אלפית מטיפת הדם של המטופל. גודלו של כל חלל הוא רבע מילימטר מרובע וגובהו 20 מיקרון –לפיכך נפחו מסתכם בננו ליטרים בודדים (מיליארדית הליטר). המעברים בין המיקרו-חללים הם תעלות שרוחבן מגיע לעובייה של שערה ודרכם עוברים החומרים הנדרשים לביצוע הבדיקות השונות אותן אני מעוניין לבצע. עכשיו תכפילו את המערך ב-64 קומות כאלו, וכך ניתן לבצע אלפי ניסויים במקביל.
“אם כן, מה חסר כדי שזה יעבוד וכדי שכל ניסוי יישאר נפרד מהאחרים? דלת שתיצור הפרדה, אבל גם תאפשר להכניס ולהוציא דברים. הדלת הזאת היא מפסק אלסטי, שנסגר ונפתח בפיקוד של תוכנת מחשב.
“במילים אחרות, שבב מיקרופלואידי הוא מערך של חללים קטנים ביותר, ומערך מפסקים (‘דלתות’) עם יכולת שליטה מלאה ומתוזמנת על כניסת ויציאת חומרים מחללים אלו. מערך ניסויי כזה יכול להתאים למגוון עצום של ניסויים מדעיים. לדוגמה, בחיפוש אחר חומרים בדם, כגון: נוגדנים, פיסות DNA אוRNA ממקור ויראלי, סמנים סרטניים וכו’. ניתן לקחת מנפח קטן של דגימת דם מהחולה, להזרים אותה בשבב כך שבכל אחד מהחללים הרבים בשבב תהיה טיפה קטנה מהדם. בכל חלל כזה יכולה להתבצע בדיקה לאיתור החומר הנחקר, כימות שלו או בדיקה איכותית המצביעה על נוכחותו בדם שנבדק.
“בניסויים אחרים, כגון אלו שבודקים את הקשר בין חלבונים של וירוסים שונים לחלבונים הומניים, ניתן להתחיל מרמת החומר הגנטי של הווירוס או האדם, לתרגם אותו לחלבונים שמסומנים בסמנים פלואורסצנטיים בתוך החללים של השבב, ולבדוק את מידת וחוזק הקשר שנוצר בין חלבונים אלו. מידע כזה הוא בעל ערך רב במחקר של מנגנוני הפעולה של וירוסים ודרך השפעתם על התאים ההומניים. מציאת קשר חזק בין חלבון ויראלי לחלבון הומני מרמזת על מעורבותם של חלבונים אלו במנגנון ההדבקה או ההתפשטות של הווירוס ולפיכך יכולים להוות אתר מטרה לפיתוח תרופה כנגד אותו וירוס.
“במקביל לעבודה עם מולקולות שונות, הפלטפורמה המיקרופלואידית מאפשרת גם עבודה עם תאים שלמים.
“בתחום חקר הסרטן יש קורלציה יפה בין תוצאות הניסוי המעבדתי לתוצאות בקליניקה. עם זאת הבעיה העיקרית היא שבדגימה הנלקחת מחולה סרטן יש מעט תאים סרטניים ואין איך לגדל אותם כדי לבצע עשרות בדיקות ולבחון את השפעתם של מגוון טיפולים אפשריים. כדי להתגבר על משוכה זו מנסים לגדל את תאי הגידול הסרטני במעבדה, ולהגדיל את כמותם ורק אז לחשוף אותם לטיפולים שונים – אבל זהו מרוץ נגד הזמן.
“הפיתוח שלנו הוא שבב מיקרופלואידי לגידול תאים, שבכל אחד מחדריו אפשר לשים ולגדל כמות זעירה של תאים סרטניים, שהגיעו מחולה ספציפי, לחשוף כל קבוצת תאים לטיפול תרופתי אחר ולבדוק איך תאי הסרטן מגיבים לטיפולים הספציפיים. באופן כזה ניתן תוך פחות מיומיים לדעת לאיזה טיפול תאי הסרטן עמידים, למה הם רגישים ומה עובד עליהם.
“אומנם קיימות כיום הרבה תרופות לריפוי סרטן, אבל לא ברור איך כל חולה יגיב לכל אחת מהן. טיפול תרופתי מסוים עלול להיות בעל תופעות לוואי קשות וגם לא לרפא כלל, וחלון ההזדמנויות לטיפול בחולים אלו קצר. תוצאות של ניסוי בשבב שלנו יכולות לכוון את הרופא המטפל בבחירת הטיפול התרופתי היעיל ביותר עבור אותו חולה ובכך לחסוך זמן יקר וסבל מיותר לחולה ולמערך הרפואי.
“לאחרונה התחלנו לשתף פעולה עם ד”ר אמיר און משיבא, מנהל המכון למחלות ריאה במרכז הרפואי שיבא תל השומר, ודר’ לימור ברודאי מאוניברסיטת תל אביב. בסרטן ריאות מגבלת הזמן קשה מאוד. מן הרגע שהחולה הפסיק להגיב לטיפול נדרשת החלטה מהירה מאוד וידע של הרופא בבחירה מושכלת של הטיפול החלופי. במחקרנו המשותף אנו מנסים לבדוק אם השיטה שלנו יכולה לאפשר להגיע לתשובה מהירה ומדויקת, ובכך לשפר את התוצאה הסופית של הטיפול שיינתן לחולה.
“לפני כשנה פרסמנו מאמר ראשון בו הוכחה התיאוריה והוצגו יכולות המערכת. עכשיו התחלנו לבדוק דוגמאות של חולים. הפרסום עורר עניין רב ורבים רוצים לבחון דוגמאות על המערכת שלנו.
“קיים צורך עצום בתחום הזה ועל מנת לקדם אותו אנחנו מנסים לגייס כספים ממענקים מדעיים שיאפשרו לסרוק בשנתיים הקרובות כ-300 חולים. זה יאפשר לנו לאפיין את המערכת מול מערך של תרופות בתחום של סרטן ריאות, ובמקביל לשדרג את המערכת שבודקת בפועל את אחוזי החיות והתמותה בעקבות חשיפה לתרופה. אנו מקווים להוסיף למערכת יכולת מדידה של מדדים מטאבוליים, שמדווחים על תהליכים שעוברים התאים, כגון רמות גלוקוז ואנרגיה – ובכך לקבל מידע מעמיק יותר על תהליכים המתרחשים בתאים.
“בתהליכי הייצור של השבבים התקציבים מהווים סוגיה מהותית כי מדובר בהתקן מורכב ובהשקעה גדולה מאוד. החלום שלנו הוא לאפשר לביולוגים לקחת רעיון ולהביא אותו לידי ביצוע הנדסי – ייצור מעבדה על שבב. זה לטעמי הBio-convergence: ביולוג שמשתמש בהנדסה מתוחכמת ליצירת פתרונות חדשניים.
“בנינו מפעל לייצור שבבים מיקרופלואידיים באוניברסיטת בר אילן והוא מטפל בייצור עבור המעבדה שלי אבל גם למעבדות אחרות בתוך בר אילן ומחוצה לה ובתעשייה בישראל – אבל אנחנו באקדמיה וזה מפעל קטן שמוגבל ביכולותיו מבחינת כוח אדם ותקציבים. נכון לעכשיו האתגר הכי גדול שלנו זה לאפשר לתעשייה לנצל את הפוטנציאל הטמון בתשתית שבנינו.
מבט קדימה על מיקרופלואידיקה
פרופ’ גרבר צופה עתיד גדול לשבבים הקטנטנים: “בכל רחבי העולם זה קורה: המיקרופלואידיקה נכנסת לתחום הדיאגנוסטיקה ולשדה הפיתוח של כלים לסריקה של תרופות וסינתזה של חומרים – למשל נוגדנים תרפויטיים או להנדסה גנטית של וירוסים וכו’.
“התעשייה זקוקה לשבבים מיקרופלואידיים על מנת לייצר נוגדנים תרפויטיים ולשווק אותם כתרופות. ואכן, בתהליכי הייצור או הפיתוח צצים יותר ויותר כלים מיקרופלואידיים. נכון לעכשיו מחקר כזה קיים גם בישראל בסדר גודל קטן, ובעיקר באקדמיה. כדי להביא את הטכנולוגיה לתעשייה חסרים מרכזים מיקרופלואידיים שפועלים בסקאלות גדולות. אם לצורך העניין נניח כי סטארט-אפ שמקבל סכום כסף התחלתי מוגבל רוצה להשתמש בכלי מיקרופלואידי, הסיכוי שלו להצליח קלוש, מהעדר תשתיות מתאימות – בשביל לייצר שבב מיקרופלואידי פשוט, יש צורך בהקמת מפעל ייצור עם חדרים נקיים, מכשור ליצירת תבניות בתהליכי ליתוגרפיה, מכשור לציפוי תבניות ומכשור ליצירת שבבים.
“כיום, כשכבר ברור לכולם שצריך לחבר בין ביולוגיה והייטק, ניכר גם שהכלים הכבדים קיימים דווקא יותר באקדמיה מאשר בתעשייה. אך מאידך, אין באקדמיה תשתיות בסדרי הגודל הגדולים שנדרשים כדי להפוך טכנולוגיה למוצר מדף כגון ייצור של אבטיפוס של שבב. מאז כניסתי לאקדמיה הקמתי ואני עדיין מפתח מרכז של שבבים מיקרופלואידים שיודע לייצר שבבים מסוגים שונים ולתת תמיכה לחוקרים חדשים המבקשים לעשות שימוש בטכנולוגיה המיקרופלואידית. הכל תחת מגבלות התמיכה הקיימת באקדמיה.
“אין ספק שכדי שתחום המיקרופלואידיקה יפרוץ את חומות האקדמיה ויגיע לאפיקים תעשייתיים יש צורך בהשקעה רצינית ותמריצים פיננסיים גדולים שיושקעו בפיתוח תשתיות בסיסיות. בניגוד לביולוגיה למשל, ששם כשרוצים לעשות משהו אפשר לקנות רובוט שיעשה את זה בכמויות גדולות, במיקרופלואידיקה חסרות חברות שמפתחות את הכלים האלה עבור אחרים. השקעה בתשתית הזאת תאפשר לחברות לעשות שימוש במוצרי מדף ולהכניס את הטכנולוגיות החדשניות האלה ליישומיהן. וצריך גם לחבר את התעשייה הצעירה עם היכולות לאקדמיה.
“חברות רבות המגיעות למרכז הננו-טכנולוגיה שלנו, למשל, משתמשות בציוד שלנו ועל הדרך מקבלות עצה טובה. אבל זה קורה בקצב של האקדמיה. צריך להשקיע קצת יותר בתשתית הזאת כדי שהיא תוכל לשמש טוב יותר את התעשייה. למשל, בבניית מאגד שאנחנו שואפים להיות חלק ממנו”.
ד”ר איתי קלע המנהל המדעי של תכנית ביוקונברג’נס: “השילוב של המיקרופלואידיקה לגילוי תרופות חדשות במערכות “מעבדה על שבב” (Lab on chip), היא טכנולוגיה מדהימה שמאפשרת להפחית באופן משמעותי את השימוש בחיות מעבדה בעת פיתוח תרופות ומהווה פלטפורמה טכנולוגית הנדסית לסריקה וגילוי מהיר יותר ויעיל יותר של תרופות וטיפולים חדשים.”
החיישנים שמגלים למה תרופות נכשלות
כשמדברים על Bio-convergence ועל שילוב של אקדמיה ותעשייה, חשוב להכיר את העשייה של פרופ’ יעקב (קובי) נחמיאס. פרופ’ נחמיאס, ראש המרכז לביו הנדסה באוניברסיטה העברית, הוא יזם סדרתי והמדען הראשי של חברת Tissue Dynamics שאותה הקים לפני כשנה.
“Bio-convergence – השילוב המובנה בין הנדסה, ביולוגיה ורפואה – חשוב מאוד לבגרות הטכנולוגית של מיזמים ומאפשר פריצות דרך מדהימות”, הוא מספר. “למעשה, אחת מהסיבות העיקריות להקמת המרכז לביו-הנדסה באוניברסיטה העברית היתה מתן מענה אקדמי לצורך ההולך וגובר במהנדסים שמבינים ביולוגיה ולהפך”.
כדוגמה לשאלה על חשיבות ה-Bio-convergence מספר פרופ’ נחמיאס על נגיף הקורונה: “כשהתגלה הנגיף של צהבת סי בשנת 2000, לקח שלוש-ארבע שנים לרצף אותו ואז שנה שלמה לגדל אותו. התרופות הראשונות הגיעו רק כמה שנים מאוחר יותר. כלומר, לקח בערך עשור לפתח מולקולות שידעו להתמודד עם צהבת סי.
“לעומת זאת, נגיף הקורונה החדש התגלה רק בנובמבר ורוצף פחות או יותר כבר בדצמבר. תרביות רקמה ראשונות שלו היו מוכנות כבר בינואר-פברואר וכבר בסביבות מרץ נכנסו מולקולות ראשונות למחקר קליני. כלומר, מה שקרה בצהבת סי בשנים, קורה בקורונה תוך שבועות וחודשים בודדים. זה הרבה מעבר לגידול אקספוננציאלי – זאת קפיצה קוואנטית.
“העולם הזה זז מאוד מהר ומשקיעים צריכים לקחת בחשבון שתעשיית הפארמה הולכת להתהפך. בעוד שבשנות השבעים היו המון חברות פארמה בינוניות, רובן נבלעו על ידי מספר קטן של ענקיות תרופות שרק להן יש את המשאבים האדירים להביא תרופה חדשה לשוק. המהפכה הטכנולוגית הבאה תאפשר לקהילה שלמה של חברות פארמה קטנות להתמודד עם ענקיות התרופות.
“אני חבר בוועדה של Bio-convergence ברשות לחדשנות, שעתידה להוביל לפריצת דרך משמעותית ביכולת הטכנולוגית של ישראל. הרשות מאפשרת לעולם האקדמיה להיכנס לתעשייה, לקבל משאבים דרושים ולהפוך פתרונות תיאורטיים ליישומים. אם עד לפני 15 שנה, עולם האקדמיה היה תיאורטי מאוד ולא ראה בקשר עם התעשייה משהו חשוב, אני חושב שבעשור האחרון הקערה התהפכה על פיה. היום גם האוניברסיטאות וגם הסגל מאוד מתעניינים בתעשייה ועובדים מאוד קרוב עם הרשות. זה השתנה עוד יותר בשנים האחרונות, שבהן חברי סגל צעירים מתחילים להוביל בעצמם חברות סטארט-אפ לשוק. אני מקווה שזה יקרה רק יותר ויותר”.
Tissue Dynamics פועלת בתחום איבר על שבב ושואפת לשנות את עולם פיתוח התרופות.
“פיתוח תרופה הוא דבר יקר ומסוכן”, מסביר פרופ’ נחמיאס. “להבאת תרופה לשוק נדרשת השקעה של כ- 2.6 מיליארד דולר ו-12-10 שנים. על כל מולקולה אחת שמגיעה לשוק הרפואי, יש 90 מולקולות אחרות שהושקעו בהם מאמצים רבים שלא צלחו. כל כישלון של מולקולה בשלב הניסויים בבעלי חיים או במחקרים קליניים עולה מאות מיליוני דולרים. לפעמים התרופה נכשלת גם אחרי אישור של מנהל התרופות האמריקאי, כשהיא נמצאת כבר בשוק וניתנת לחולים.
“זאת הסיבה שלמרות שבישראל פועלות מאות חברות שמפתחות תרופות, לאף אחת מהן אין את המשאבים להגיע לשוק. חברות אלו יימכרו בסופו של דבר לענקית תרופות והיא זאת שתעשה את המחקר הקליני הסופי כי רק לה יש את המשאבים להביא את התרופה לשוק. זה מצב שמגביל את היכולת של ישראל להתחרות עם מדינות אחרות.
“אחת הסיבות העיקריות לכך שתרופות נכשלות היא שאנחנו מפתחים אותן בבעלי חיים. אז יש לנו תרופות שעובדות מצוין בעכברים, אבל לא בבני אדם. בעיה נוספת היא שבכל פעם שאנחנו נכשלים בניסוי – אנחנו לא מבינים מה בדיוק בתרופה לא עובד. זאת מעין קופסה שחורה שמשמעותה שאנחנו לא יכולים לשנות את המולקולה ולהמשיך הלאה, אלא חייבים להתחיל מחדש. לכן פיתוח תרופות הוא תהליך סיזיפי, יקר וארוך כל כך.
“הסיפור שלי עם ‘איבר על שבב’ החל לפני למעלה מעשור כאשר יזם הגיע למעבדה שלי בהרווארד לבקש עזרה בפיתוח הטכנולוגיה. הרעיון הוא לקחת תאים אנושיים – עם גנטיקה וחילוף חומרים אנושי – ולשים אותם על שבב מיקרופלואידי שמדמה את הפיזיולוגיה האנושית. השבב המיקרופלואידי עשוי פלסטיק והוא בגודל מטבע של חמישה שקלים, ובתוכו גדלות רקמות של איברים שונים. במקום לערוך ניסוי על עכבר או חולדה, עורכים אותו על שבב מיקרופלואידי שמכיל רקמות זעירות של אברים אנושיים.
“התחום מאוד עניין אותי ופיתחתי את הטכנולוגיה הראשונה של ׳כבד-על-שבב׳ שמוסחרה לחברה אמריקאית בשם HuREL. הטכנולוגיה אמנם ענתה על הצורך של ניסויים בבני אדם, אבל היא לא ענתה על הצורך הבעייתי השני – ההבנה הברורה למה תרופה לא עובדת.
“כשחזרתי לארץ להקמת המרכז לביו הנדסה התמקדתי בניסיון לפתור את שתי הבעיות גם יחד. במשך חמש שנים פיתחנו טכנולוגיה שמאפשרת לנו לקחת תאים אנושיים ולייצר מהם רקמות אנושיות של כבד, לב, מוח וכליות – וגם להטמיע בהן חיישנים שמאפשרים למדוד את הפעילות של הרקמות בזמן אמיתי. כך ביכולתנו לגלות מה קורה לרקמה האנושית כשאנחנו נותנים לה תרופה או בזמן מחלה.
“החיישנים פועלים בדיוק כמו במכונית: אם האוטו נכבה, נדלקת נורת השמן ומבינים מה הבעיה. כשאני נותן לרקמה בריאה תרופה ופתאום היא מפסיקה לעבוד אני יודע בדיוק איפה המולקולה הזאת פגעה. אם אני נותן ללב שאני מזהה בו מחלה מולקולה וזה מחזיר לי את הקצב הנכון אני מסתכל על החיישנים והם מראים לי למה זה עבד.
“הטכנולוגיה הזאת מאפשרת לשנות לחלוטין את עולם התרופות: היא תוכל להוריד את עלות פיתוח התרופה בעד 80 אחוזים. זה אומר שאפשר יהיה לקחת תרופה מאפס ולהביא אותה לשוק בעלות של מאות מיליון דולרים בודדים. יש לזה משמעות אדירה לכלכלה הישראלית. מאות חברות התרופות שכבר יש לנו בארץ אולי לא יימכרו, אלא יגיעו לשוק בעצמן”.
הדרך לביזור של פיתוח התרופות
Tissue Dynamics הוקמה לפני כשנתיים. פרופ’ נחמיאס מספר: “התחלנו כחברה קטנה, בלי לגייס משאבים. נתנו לחברות ענק כמו לוריאל, מרק וטבע גישה לטכנולוגיה שלנו כדי שיבינו את הפוטנציאל שלה. לפני כמה חודשים, ממש לפני תקופת הקורונה, יצאנו לסיבוב של השקעה ראשונית.
“עכשיו אנחנו בשלב שבו אנחנו עוברים לאט אל מחוץ לאוניברסיטה. פיתחנו באופן עצמאי מולקולות חדשות לטיפול בארטריטיס ובסרטן. עכשיו אנחנו לוקחים את הפלטפורמה שלנו לכיוון של מודל חדש לפיתוח תרופות. זה השלב השני והבוגר יותר של Tissue Dynamics כחברה.
“החזון הגדול שלנו מדבר על מבנה מבוזר של פיתוח תרופה: תוכנה לומדת חכמה מבוססת ענן שלה גישה למספר מערכות שלTissue Dynamics הפזורות במעבדות מובילות בעולם. הפלטפורמה העיקרית יושבת אצלנו בחברה ואנחנו מפתחים מודלים ביולוגיים ומולקולות חדשות – אבל אנחנו גם יוצרים קשרים עם מעבדות מובילות בעולם ומטמיעים אצלן את הטכנולוגיות. הקשרים האלה מאפשרים לנו לייצר דאטה ומידע ביולוגי וכימי שהם לא רק שלנו, ולשלב גם מידע מקבוצות אחרות בעולם. שיתוף הפעולה הראשון שלנו בארצות הברית הוא עם American Type Culture Collection (ATCC), מאגר התאים והרקמות הגדול העולם. ל-ATCC יש כ-4,500 רקמות אנושיות של אנשים חולים ובריאים. גישה למידע כזה מאפשר לנו להבין מנגנונים בצורה הרבה יותר עמוקה.
“לפני שישה חודשים פיתחנו מודל חדש של הכליה האנושית, המאפשר לנו להסתכל על פעילות ורעילות של תרופות בכליה. אחת מהתרופות שבחנו נקראת ציקלוספורין והיא ניתנת לחולים שעברו השתלת איברים וגם לחולים אחרים שסובלים מדלקת פרקים. לציקלוספורין יש מחזור מכירות של כ-4 מיליארד דולר בעולם – למרות שיודעים שהיא גורמת למטופלים נזק בכליות.
“כשהוספנו את התרופה לכליה החיישנים נדלקו ונתנו לנו מפה אנרגטית של איך התרופה מתנהגת בכליה האנושית. הבנו שזה מאוד מוזר, אבל מסתבר שהיא מפעילה את אותו המנגנון שיש בכבד שומני. אף אחד לא ידע על המנגנון הזה קודם ואי אפשר היה לראות אותו בלי החיישנים שלנו. פריצת הדרך הזאת אפשרה לבצע מהר רי-פורמולציה לתרופה ולהוריד את הרעילות שלה. אנחנו מאמינים שיש כאן פריצת דרך מהפכנית בפיתוח תרופות”.