שבבים של תקווה

שתי חברות ישראליות בעולם הביו-רפואה מפתחות טכנולוגיות המסעירות את הדמיון: קיוריס מייצרת איברים אנושיים זעירים המאפשרים בדיקת תרופות בבטחה, במהירות, בהתאמה אישית ובעלות נמוכה משמעותית; קיולאב מדיקל מפתחת מדבקות שיאפשרו למנוע סוכרת ולטפל בה

ד”ר צחון בנטואיץ, המייסד והמנכ”ל של AI.QURIS, הוא רופא בהכשרתו ויזם בעיסוקו. קיוריס היא החברה הרביעית שהקים והוביל להצלחה עולמית בתחום הבינה המלאכותית בתחום הרפואה.

תחום העיסוק של קיוריס נשמע כמו מדע בדיוני: בתוך מבחנה קטנטנה עם מעט נוזל צף לו איבר אנושי זעיר – זה יכול להיות מוח בגודל מילימטר, כבד בגודל שליש מילימטר או לב פועם בגודל מילימטר. וזה לא סתם איבר אנושי, זה איבר של אדם ספציפי. קוראים לזה “איבר על שבב”.

התהליך עולה על כל דמיון: לוקחים דגימת דם אנושית וממנה מייצרים את האיבר הזעיר הייחודי לאדם. כאשר מחברים מספר איברים כאלה יחד קוראים לזה “מטופל על שבב”.

“זה מדהים”, מסכים ד”ר בנטואיץ, “אבל לא אנחנו המצאנו את זה”. התחום של איבר על שבב נמצא בחזית המדע כבר עשר שנים, כאשר בשנתיים האחרונות הוא הגיע לבשלות. צעד נוסף קדימה התרחש כשלפני 18 שנים הייתה תגלית שזכתה בפרס נובל של תאי גזע מושרים. כלומר, התגלתה הדרך ליצור תאי גזע לא מעובר, אלא מתא בוגר, למשל מדם. ה”קסם” הזה התפתח מהר מאוד לאותם איברים על שבב. היום לא צריך לפתוח את המוח ולקחת ממנו חתיכה, אלא אפשר לקחת דגימת דם של אדם פלוני, להפוך אותה לתא גזע ספציפי, ולתכנת אותו ביולוגית על ידי תוספת של חומרים שגורמים לתא גזע להפוך בבארית אחת של מבחנה למוח זעיר ובבארית אחרת לכבד. “כשאומרים שיש לנו מוח במבחנה, זה כמובן לא מוח שחושב מחשבות, אבל זה כן איבר של אדם פלוני, ששונה מזה של אלמוני, וכאשר נטפטף על המוח או על הכבד תרופה כלשהי הוא יגיב כמו שהאיבר של פלוני יגיב”, מסביר ד”ר בנטואיץ.

92% כישלון: פיתוח תרופות מודרני

אבל בואו ניקח צעד אחד אחורה, ונתבונן איך עולם הרפואה פיתח עד היום תרופות. “אם מסתכלים על התמונה הרחבה”, מסביר ד”ר בנטואיץ, “רואים שהרפואה כולה – ופיתוח התרופות בפרט – לא לקחו בחשבון עד היום את השוני בינינו: גברים שונים מנשים, יהודים שונים מסינים, כולנו שונים זה מזה”.

תעשיית התרופות של ה”עולם הישן” הייתה מבוססת על מעין משפך: התהליך החל מתוך הבנה כללית של המדענים את מנגנוני הגוף. בין אם זו תרופה נגד דיכאון או תרופה אנטיביוטית, בכל אחד מהדברים הללו יש חקר של הגוף האנושי, ויש זיהוי של יעד לתרופה – כלומר, איך היא תיטיב עם הבריאות. כך מתחיל בתעשיית התרופות המסע הארוך והמאוד יקר של פיתוח תרופה.

בשלב הבא סורקים מיליוני מולקולות ומנסים לבדוק מה מתאים לאיזה צורך. ואז בודקים מתוכן יותר לעומק כמה מולקולות שעשויות להיות יעילות, על תרבית תאים במעבדה. כך לדוגמה, אם מחפשים תרופה נגד דיכאון, מגדלים תרבית של תאי מוח בצלחת שטוחה. “השיטה הזאת לפעמים עובדת”, אומר ד”ר בנטואיץ, “אבל היא אינה מדויקת. קודם כל, כי לא מדובר במוח עצמו, אלא רק בסוג תא אחד, שאינו משולב עם תאים אחרים בצורה תלת ממדית.

“השלב הבא הוא איתור מולקולה שיש לה סיכוי לעבוד. מטפטפים אותה על צלחת הגידול – ואם זה עובד טוב, משערים שאולי זאת יכולה להיות תרופה ומנסים לנחש איך זה יעבוד בגוף האדם. מכיוון שאי אפשר לתת את התרופה לבני אדם, מנסים אותה על בעלי חיים. גם זה כמובן לא אידיאלי, כי עכבר הוא לא בנאדם, אבל לפחות גם לעכברים יש תגובה סיסטמית.

עד כמה זה לא יעיל? “התשובה לשאלה הזאת היא המספר שהיווה את ההשראה שלי להקים את קיוריס”, אומר ד”ר בנטואיץ: 92% מכל התרופות שעברו בהצלחה ניסויים בבעלי חיים – נכשלות בניסויים קליניים על בני אדם!”

כדי להמחיש עד כמה זה בעייתי הוא מציע: דמיינו עולם שבו רוצים לבנות גורד שחקים. הולכים לקבלן, למהנדס ולארכיטקט הכי טובים והם אומרים: לרוע המזל נצטרך לתכנן עשרה גורדי שחקים, בידיעה שתשעה מהם הולכים להתמוטט – ואין לנו מושג איזה מהם. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לסיים את הבנייה של עשרה גורדי שחקים, לחכות בסבלנות שתשעה ייפלו – ואז להעלות את המחיר של הבניין שנשאר עומד כדי שיצדיק את הבנייה של כל העשרה.

“זאת המכניקה והדינמיקה בתעשיית התרופות”, מסכם ד”ר בנטואיץ. בעולם זה, עלות הפיתוח של תרופה ממוצעת היא 2.6 מיליארד דולר – פשוט כי מחשבים את כל הכישלונות בדרך. כמה זה היה אמור לעלות? 200 מיליון דולר בלבד, אבל זה יקר בגלל שטועים חמש או עשר פעמים כדי להצליח פעם אחת. “מכל זה”, לדבריו, מציאת דרך שתאפשר לנבא טוב יותר מ-90% טעויות, זה דבר שישנה עולמות”. תהליכי הפיתוח החדשניים הפכו לרלוונטיים מתמיד בדצמבר האחרון, כאשר ארצות הברית חוקקה חוק ששינה את המצב: ה-FDA הודיע שאין יותר חובה לקיים ניסויים בבעלי חיים. “למעשה”, אומר ד”ר בנטואיץ, “הרגולטור בא ואומר אני מציע לכם להסתכל על שלושה דברים: בינה מלאכותית, איבר על שבב ותאי גזע.

התרופה ה-1,001

“ראינו את כל זה קורה ואמרנו ‘וואו. מי יכול לתאר לעצמו שייפול בחלקו לטפל בבעיה העצומה של 90 אחוז הניסויים הקליניים המיותרים לכאורה, העולים סכומי עתק וגורמים סבל רב לכל כך הרבה חולים”, טוען ד”ר בנטוביץ.

“המדע בשל לטפל בבעיה : יש תאי גזע, יש איברים על שבב, יש בינה מלאכותית, והשילוב ביניהם יכול לקדם את הפתרונות, באמצעות חיבור בין תחומי ידע שונים. כדי לגרום לזה לקרות היה צריך ליצור ביו-קונברג’נס: גישה המחברת בין תחומי ידע שונים.

“כבר היום אנחנו מחברים כבד, מחסום דם-מוח, מוח ולב. הראינו שאפשר לקחת תרופה, לנסות אותה על המערכת שלנו ולנבא הרבה יותר טוב מאשר בגישה המסורתית איזו תרופה תעבוד. זה יחסוך הרבה מאוד ניסויים בבני אדם ובבעלי חיים, כישלונות של ניסויים – ובעיקר סבל.

הגישה הקיימת בעולם המאוד חדש של “איבר על שבב” היא לגדל איבר בתוך מבחנה, לתת לו תרופה ולראות אם היא עובדת או לא. זאת מתוך הבנה שאם היא מזיקה לאיבר, כנראה שתזיק גם לאדם הזה.

קיוריס עובדת לפי גישה אחרת לגמרי, מבוססת AI. “השקענו 20 מיליון דולר ב-3 שנים כדי שאפשר יהיה לעשות אלפי ומיליוני ניסויים באופן אוטומטי וזול”, מספר ד”ר בנטואיץ. “המטרה שלנו היא שאפשר יהיה לקחת אלף תרופות ידועות, לשים כל אחת מהן על האיברים האלו, למדוד את ההשפעה ולהכניס את הדאטה שנוצרה לבינה המלאכותית.

“למעשה אנחנו אומרים לבינה: ‘הנה תוצאות של 500 תרופות רעילות ו-500 תרופות לא רעילות. והנה התרופה ה-1,001 – האם התוצאות שלה יהיו דומות יותר לאלה של הרעילות או הלא-רעילות?'”

“פיתוח התרופות הקלאסי היה מחויב להתעלם מההבדלים בין האנשים. פיתחו תרופה לאדם ממוצע שלמעשה לא קיים”, ממשיך ד”ר בנטואיץ, “אבל לא כולנו זהים. עד היום לא הייתה התייחסות למגוון האנושי. עכשיו ה-FDA הצהיר שבתוך השנתיים הקרובות הוא ידרוש הקפדה על ייצוג של מגזרים שונים”.

קיוריס מאפשרת לפיתוח התרופות להיות יותר מותאם לאוכלוסייה. לפני שמנסים את הניסוי הקליני האמיתי על בני אדם, אפשר לנסות את זה על הרבה מאוד איברים על שבב ובכך להגיע להתאמה יותר טובה של התרופות.

קהל היעד: חולים בודדים וחברות ענק

כיאה לחברה שדוגלת בביו-קונברג’נס, בקיוריס עובדים כ-50 אנשים במחלקות שונות ומגוונות. בין היתר יש כאן ביולוגים, צוות הנדסי שאחראי על השבבים, המזעור, הרובוטיקה והאלקטרוניקה, כימאים שבאו מתעשיית הסמי-קונדקטורים, יצרני ננו-חיישנים, צוות תוכנה וצוות AI. “ממש כמו איברים בגוף האדם”, אומר ד”ר בנטואיץ, “האחד לא יכול להתקיים בלי השני, ורק שיתוף הפעולה מאפשר את הקסם”.

למיזם המרתק חברו מדענים ואנשי מקצוע ברמה עולמית, ובהם חתן פרס נובל אהרון צ’חנובר, המהנדס הביולוגי המפורסם רוברט לנגר, מישל בונסטוס שהיה מנכ”ל ביוג’ן, יוסי בן עמרם, הישראלי הבכיר ביותר בתעשיית הפארמה, הנרי מקינל, מנכ”ל פייזר לשעבר, וחן בר-שי שניהל צוותי AI בגוגל.

“גם רשות החדשנות מלווה אותי הרבה שנים”, אומר ד”ר בנטואיץ, “הרשות הייתה שותפה מאוד משמעותית בשתי חברות קודמות שלי. עם קיוריס פנינו לרשות וקיבלנו תמיכה שהייתה מאוד משמעותית במסגרת התוכנית של ביו-קונברג’נס. העידוד, המימון התומך והבוחנים שעזרו לנו להתמקד ולראות איפה החולשות – כל אלה היו מאוד משמעותיים”.

המודל העסקי של קיוריס מורכב מכמה חלקים. הראשון הוא שירות לחברות הפארמה במטרה לאפשר ולהאיץ תהליך פיתוח תרופות שיהיה מהיר יותר, זול יותר, בטוח יותר ומתאים למגוון אנשים.

השירות השני מיועד לחולים: לוקחים דגימת דם מהלקוח, מגדלים את האיברים הזעירים שלו ואז יכולים לומר לו איזו תרופה מתאימה לו. “מכיוון שהטכנולוגיה מאוד יקרה בינתיים, בשנתיים הראשונות השירות יהיה מיועד לעשירי עולם”, אומר ד”ר בנטואיץ. “אבל אני צופה שהעלות תרד מ-60 אלף דולר למאות דולרים, בדיוק כפי שקרה עם ריצוף גנטי. לכן בעוד חמש או שבע שנים תהיה לרבים מאיתנו יכולת לייצר ‘אני זעיר על שבב'”.

“כחלק מהשירות תאי הגזע נשמרים לשימוש עתידי להשתלות איברים ולייצור ממשי של איברים חדשים, בהתבסס על ההנחה שבעוד עשר שנים תהיה לנו יכולת לגדל את האיברים הזעירים ולהשתיל חלקי כבד או תאי לבלב כמעין חלקי חילוף לעצמנו”, מסביר ד”ר בנטואיץ, וממהר להוסיף: “אנחנו לא נותנים לזה לבלבל אותנו כי אנחנו חברה קטנה שממוקדת בעבודה עם פארמה בדגש על בטיחות, בזה אנחנו מובילים בעולם.

“רשות החדשנות פועלת בתחומי הרפואה לקידום פיתוח של ביו צ’יפים וטכנולוגיות משלימות המסעירות את הדמיון, דוגמת אורגנואידים. במקביל להשקעה ישירה בחברות הפועלות בתחום, פועלת הרשות ליצירת מרכזי תשתית לשירות התעשייה בתחום ולהעצמתה”.

צחי שנרך, משנה למנכ”ל רשות החדשנות וראש החטיבה הטכנולוגית

חלון אל תוך הגוף

בעולם שבו 1 מכל 10 אנשים סובל מסוכרת, 1 מכל 3 אנשים הוא טרום-סוכרתי ו-9 מתוך 10 אנשים במצבי טרום סוכרת אינם מאובחנים – סביר להניח שהמיזם של קיולאב מדיקל (QuLab Medical) רלוונטי גם לכם.

קיולאב מדיקל הוא סטארט-אפ העוסק בהנדסה ביו-רפואית ומבקש לחולל מהפכה במניעת סוכרת, באבחון מוקדם ובניהול המחלה. כל זאת באמצעות מדבקה קטנה, זעיר פולשנית, המספקת גישה לנתונים מטבוליים באופן רציף ומאפשרת קבלת החלטות בריאותיות אישיות, טובות ומושכלות יותר.

מנכ”ל קיולאב הוא ד”ר עידן טמיר – אימונולוג בהכשרתו. בעבר היה מעורב בכמה חברות מעולם הביו-טכנולוגיה, ניהל חממה טכנולוגית בתחום המכשור הרפואי והקים חברה משפחתית לפיתוח ערכות דיאגנוסטיות מהירות.

אל קיולאב הצטרף ד”ר טמיר בעקבות הזמנת המשקיעים ב-2017, כאשר החברה הייתה בת שנה. הצעד הראשון היה להוציא את הטכנולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ולהקים חברה עצמאית, עם פטנטים משלה.

מבחינת ד”ר טמיר, שלושת התחומים בהם עסק – ביו-טכנולוגיה, מכשור רפואי ודיאגנוסטיקה – נפגשים בקיולאב בצורה מושלמת. החברה עוסקת באבחון של מחלות כרוניות ואקוטיות – מניטור מוקדם של אלח דם ועד סוכרת, באמצעות טכנולוגיה מבוססת שבבים ומיקרו-אלקטרוניקה.

המוצר הראשון של החברה נכלל תחת הקטגוריה של מכשור רפואי לביש – מדובר במדבקות חישה חכמות שנצמדות לרקמת העור ועוקבות אחר פרמטרים ביולוגיים. המדבקות כוללות שבבים וכלים ביו-טכנולוגיים – אנזימים ופיתוחי ציפויים חדשניים על פני השטח – ובודקות באופן רציף מספר פרמטרים מטבוליים במקביל.

יתרונות המדבקה החכמה

למדבקות הלבישות הקיימות בשוק יש, לדעתו של ד”ר טמיר, שתי מגבלות מרכזיות: הראשונה היא רמת פולשנות גבוהה. המגבלה השנייה היא שמוצרים אלו מודדים רק סוכר.

המדבקות של קיולאב, לעומת זאת, מתמודדות בהצלחה עם שתי המגבלות. ראשית, הן מקטינות את הפולשניות, משום שהחיישנים חודרים רק כ-1.5 מ”מ לתוך העור. בנוסף לכך, הן מודדות לא רק סוכר – שהוא לא השחקן היחיד בפעילות המטבולית שלנו – אלא גם פרמטרים אחרים כמו לקטט (חומצת חלב) וגופי קטו.

לקטט הוא תוצר פירוק מיידי של סוכר. עודף לקטט גורם לשריר להיות פחות יעיל ואפילו מזיק לו. הלקטט הוא מעין אות אזהרה בגוף: אם הריכוזים עולים זה סימן למצוקה, אולי בגלל פעילות גופנית אינטנסיבית מדי, בגלל מצוקה הנובעת מאיבוד דם פנימי, או מכשל איברים וכו’.

האוכלוסייה הראשונה שמעוניינת למדוד לקטט בצורה רציפה היא ספורטאים, שרוצים להגיע לגבול השימוש בשריר בלי לייצר לקטט עודף. בנוסף, יש ערך למדידה גם באוכלוסייה הכללית, שכן היא נותנת איתותים לבעיות רפואיות.

בבתי חולים מודדים כיום לקטט רק בצורה לא רציפה. בקיולאב מאמינים שמדידה רציפה בעזרת מדבקות החיישנים שלהם יאפשרו תחזית מוקדמת לגבי התפתחות מצבים אקוטיים שונים בחולים.

פרמטר נוסף שהמדבקות של קיולאב בוחנות הוא מה שנקרא “גופי קטו” – מדד לפירוק שומנים. זהו מדד חשוב מאוד שיש לעקוב אחריו בצורה רציפה בין היתר בחולי סוכרת. בחולים אלו כאשר הריכוז של גופי הקטו עולה זוהי אינדיקציה למחסור באינסולין, וזה מצב לא בריא.

מדידה רציפה של גופי קטו רלוונטית גם באוכלוסייה הכללית – אצל אנשים שלא נחשבים כחולי סוכרת. זאת משום ששינויים ברמה של קטונים מאפשרים לעקוב אחר התפתחות המחלה, זיהוי מוקדם יאפשר מניעת המחלה בעזרת שינוי התנהגותי ותזונתי.

במילים אחרות, שימוש במדבקות של קיולאב יאפשר לא רק לטפל בחולים סוכרתיים ידועים, אלא גם לעזור במניעת התפתחות המחלה בקרב האוכלוסייה הכללית.

ממידע נקודתי – למידע רציף

הכוונה של קיולאב היא להתחיל עם מדבקה שמנטרת מטבוליט אחד. “השוק רווי במדבקות שבודקות סוכר”, טוען ד”ר טמיר, “אז הלכנו על ניטור רציף של לקטט ונתמקד בפתרון עבור חולים מאושפזים – כזה שייתן לרופאים את היכולת לעקוב אחר מצב החולה בסביבה מבוקרת ולקבל את מה שחסר להם היום: מדידות רציפות”.

לדוגמה, המעבר מדקירה באצבע וקבלת מידע על רמת הסוכר ברגע נתון, למצב של מידע רציף הוא יתרון עצום. בזכות המדידה הרציפה במכשור לביש קיים גילו, למשל, שהרבה חולי סוכרת אינם מאוזנים בלילה.

“ברגע שמצמידים מדבקה שמודדת 24/7, ניתן לדעת בכל זמן מה רמת הסוכר ולמנוע גם היפוגליקמיה וגם היפרגליקמיה”. בעזרת המדבקה ניתן יהיה לדעת ברגע נתון את רמת הסוכר, הקטונים, הלקטט ומטבוליטים אחרים.

לא מדובר רק בערך הנקודתי, שכן גם קצב השינוי ברמת המטבוליט קריטי. אחת הסיבות להכניס את השימוש במדבקה לבתי חולים היא שבנוסף לניטור  הסמנים החיוניים של המאושפזים בצורה רציפה, ניתן למדוד במקביל גם את השינויים ברמות הלקטט. כך ניתן לקבל מידע רב לגבי מצב החולה. אם תהיה הידרדרות, הרופאים יגלו אותה מהר יותר.

בשורה התחתונה, המוצר של קיולאב יאפשר פידבק אישי מיידי לגבי שינויים ברמות של מטבוליטים שונים במקביל, ביניהם סוכר ולקטט. הוא יאפשר גם למדוד יותר פרמטרים וגם יהיה פחות פולשני. את ההבדל בין המדבקות הקיימות למדידה רציפה של סוכר לבין המדבקות החדשות, משווה ד”ר טמיר להבדל בין טלוויזיה שחור-לבן, שבה רואים רק גוונים שונים של אפור, לעומת טלוויזיה צבעונית.

איך זה עובד?

קיולאב משתתפת בשתי תוכניות של רשות החדשנות. הראשונה תומכת בפיתוח של חיישן שישמש לניטור רציף של לקטט אצל חולים מאושפזים במטרה לאבחן מוקדם מקרים של ספסיס (אלח דם).

“כשליש מהחולים שמאושפזים במחלקות של טיפול נמרץ בארה”ב יפתחו ספסיס”, מתאר ד”ר טמיר, “אנחנו רוצים לזהות אותם מוקדם ככל האפשר כדי להציל אותם מאשפוז ממושך וממוות”.

שיתוף הפעולה השני עם הרשות הוא במאגד ביו-צ’יפ – קונסורציום שמוקדש לביו-קונברג’נס ובו לוקחים חלק שבע חברות ו-12 חברי אקדמיה. הרעיון הוא לקחת את הטכנולוגיה של קיולאב, את הטכנולוגיה של חברת טאואר סמיקונדקטור הישראלית ובשילוב עם טכנולוגיות נוספות מהאקדמיה והתעשייה לייצר היתוך של מידע ממספר חיישנים במקביל.

המאגד מעודד ומאפשר אינטגרציה בין טכנולוגיות ביולוגיות ובין תעשיות השבבים והמיקרו-אלקטרוניקה. ההיתוך בין שני התחומים “יושב היטב במרכז הפעילות של קיולאב”, אומר ד”ר טמיר. “שיתוף הפעולה עם טאואר, למשל, פתח לנו את האפשרות לייצר שבבים הדירים שיאפשרו ייצור סדרתי ברמת הפרוסה (וויפר), ונתן את התכנון לייצור בכמויות גדולות מאוד”.

בסיס הטכנולוגיה של החברה הוא שבבים מבוססי ננו-טכנולוגיה. אלה כוללים חיישן אלקטרו-כימי המוצמד לטרנזיסטור, על בסיס של ננו-חוט (nanowire). “כל המערכת דורשת חברה שיודעת לייצר ברמת רזולוציה ננומטרית אלמנטים שונים מסיליקון וטרנזיסטורים זעירים שאפשר להפוך לחיישנים.

קיולאב נמצאת כיום אחרי הרבה מאוד שלבי פיתוח והכנה לייצור סדרתי, בתהליך העבודה על היכולת לשלב את השבבים במדבקה, שתאפשר חדירה יעילה לעור לצורך חישה תוך-עורית.

“אנחנו בשלב מתקדם של ניסויים בחיות, שמתבצעים בעיקר בחזירים”, מסביר ד”ר טמיר. מכיוון שמדובר במדבקה עם חיישנים זעיר-פולשניים, היא לא גורמת נזק לבעל החיים. החברה כבר החלה ניסוי ראשון בבני אדם, בו תיבדק בעיקר הבטיחות בהחדרת החיישנים לעור. בהמשך יבוצע ניסוי קליני בחולים שבסיומו המוצלח תוגש בקשה לאישור רגולטורי לשימוש במוצר.

טיפול עשרת אלפים לגוף

בשלב הראשון, המוצר יאושר לשימוש הצוות הרפואי בבתי חולים והדאטה שיתקבל יאסף ויעובד. בעקבות עיבוד זה יורחבו האינדיקציות הרפואיות לשימוש במוצר. בשלב הבא הכוונה היא להנגיש את הכלי גם לקהל הרחב. המדבקה מיועדת להיות אביזר לביש שאפשר להתנועע ולהתקלח איתו. טווח השימוש המתוכנן הוא כשבועיים – בהתאם לסטנדרט הקיים בתעשייה.

המערכת של קיולאב משדרת את הנתונים באמצעות בלוטות’ מהשבב – לטלפון הסלולרי. מכיוון שאין ערך ממשי לנתונים הגולמיים שמתקבלים מהחיישנים לגבי המטבוליטים השונים, יש צורך להעביר את המידע לניתוח אוטמטי מיידי בשימוש באלגוריתמיקה ייעודית מבוססת AI ולהציג למשתמשים את השורה התחתונה, מה הם עושים נכון או לא נכון מבחינת תזונה ופעילות גופנית ולתת להם המלצות.

אומנם הדוגמה הנוכחית של קיולאב כוללת שלושה מדדים מטבוליים המתקבלים בעיקרון על ידי שלושה חיישנים מקבילים, אך בעיקרון אפשר להחדיר לעור גם שישה חיישנים ויותר בשימוש בגודל דומה של מדבקה, כאשר כל אחד מהם מודד באותו הזמן מטבוליט או פרמטר אחר. את הפלטפורמה עצמה אפשר יהיה ליישם בעתיד גם עבור אינדיקציות נוספות. כלומר, היכולת למדוד ברציפות ובמקביל פרמטרים ביולוגיים שונים תאפשר לנטר ולהתריע לא רק לגבי סוכרת, אלא גם ביחס למחלות אחרות.

החזון של קיולאב כפול: מצד אחד מבקשת החברה לעזור לאנשים להתמודד עם מצב כרוני נתון. מצד שני, הרצון הוא למנוע את היווצרות המצב הכרוני מלכתחילה. “גם אם לאנשים יש נטייה גנטית לפתח סוכרת “, מסביר ד”ר טמיר, “אנחנו צופים שניתן יהיה לעכב את תהליך התפתחות המחלה בצורה משמעותית ולהוסיף להם שנים של בריאות.

“בסוף, חלק גדול מתפיסת הבריאות כיום הוא התנהלות נכונה וחכמה של כל אחד מאיתנו עם המטבוליזם שלו, הגוף שלו והגנטיקה שלו. אז כמו שברכב יש שבבים שמנטרים סכנות ויש טיפול ‘עשרת אלפים’ שמונע היווצרות נזקים, גם לגוף שלנו יהיה ניטור רציף שיתריע בפנינו על בעיות. דבר זה יאפשר לנו לתחזק את הגוף בצורה יעילה ולחיות שנים בריאות לפרק זמן ארוך יותר”.